לא מדבר אלי

עו"ד כפיר זאב על לשון הרע במקום העבודה

בשנת 2009 תוקן חוק בית הדין לעבודה באופן שהוסיף לו סמכות עניינית ייחודית לדון "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965…".

בהתאם לחוק, עובד יכול לתבוע לא רק את מעסיקו בתביעה שעניינה לשון הרע, אלא גם "נושא משרה" אצל המעסיק, כאשר החוק מגדיר "נושא משרה" כ"מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

עד לתיקון האמור, לא היתה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעות לשון הרע של עובדים נגד מעסיקיהם ו/או נושאי משרה אצלם. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 436 התשס"ט 576) הוסברה העברת הסמכויות בעניין זה לבית הדין לעבודה, "לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה" ונוכח "התמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים".

חוק איסור לשון הרע – והפסיקה שבאה בעקבותיו – מאזנים בין זכות היסוד לחופש ביטוי מהצד האחד לבין זכותו של אדם לשמו הטוב מהצד השני. בפסיקה נקבע כי הזכות לשם טוב היא "ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי… שמו הטוב של אדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעתים בעמל רב ולאורך זמן…", ושזכות זו אף מוגנת כחלק מכבוד האדם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בקשר ליחסי עבודה נקבע בפסיקה, כי "במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון…, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין 'משפחה' מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות. מקום העבודה הוא מקום חי ותוסס, שיש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים".

לאור זאת הוסיפה הפסיקה וקבעה, כי יש להביא בחשבון שלעתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריתחא נוכח לחץ העבודה, ולכן לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי.

עם זאת, אין בכך כדי להמעיט מחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה, מפערי הכוחות הקיימים בדרך כלל בין עובד לממונה עליו, ומההשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות.

לפיכך, על שני הצדדים ליחסי העבודה – במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ובתום לב – להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות.  

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

בנוגע ל"פרסום" – ההגדרה בחוק רחבה וכוללת אמירת דברים "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

המבחן שנקבע בפסיקה הוא אובייקטיבי, כך שבכל מקרה ומקרה יש לפרש את הביטוי שעומד לבחינה על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, וזאת לא רק לפי מובנן הפשוט של המילים המפורשות, אלא גם על פי המסר המועבר "בין השורות" בהתאם להקשר הכולל.

אם נמצא כי הוראות החוק הופרו, קובע החוק שיעור פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של עד 50 אלף שקל המוטל על מי שנמצא כמפר חוק, ושיעור מוגדל של פיצוי – עד 100 אלף שקל – ככל שנמצא כי מפר החוק פרסם את הדברים "בכוונה לפגוע".

בעניין זה נקבע בפסיקה, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית… בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים".

**הכותב הוא בעל משרד עורכי דין המתמחה ביחסי עבודה ובדיני עבודה**